כשמדברים על ההיסטוריה של עיצוב הגינות, מדברים על אומנות, אסתטיקה, טבע, סגנון ותרבות. השתקפות מכלול האלמנטים בעיצוב הגינות לאורך כל ההיסטוריה ועד היום, מרגשת מאוד ומבהירה את התמורות והשינוים שחלו ברבות השנים.
הוגה הדעות פיטר דרוקר אמר כי "הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד, היא להמציא אותו". מצד שני רוב ההיסטוריונים אומרים שכדי להבין את העתיד טוב יותר, עלינו לחקור את העבר. כך או כך, בכל תחום בחיים אנחנו נוהגים לפשפש בעבר ולבדוק איפה הכל התחיל, איך נוצרו השיטות והרעיונות, ומהיכן הגיעה ההשראה. והאמת? זה תמיד מסקרן ומעניין לדעת.
אנחנו, שעוסקים בעיצוב גינות, החלטנו להרים את הכפפה ולהתחיל לחקור את הנושא, ולצאת למסע היסטורי קסום ומעניין. האם זה התחיל במצריים העתיקה, ואולי ביוון? איך התפתחו הגינות הקדומות למה שאנו מכירים כיום? הנה לפניכם כל המידע שאספנו.
גינון היה קיים מראשית ההיסטוריה, ועבר תהפוכות רבות ברבות השנים. גינות הוקמו לצרכי קדושה ודת, גידול ירקות ופירות, לבילוי וכמובן גם לנוי. ממחקרים רבים שנעשו לומדים כי בעת העתיקה נהנו מהגינות בעיקר מלכים ובני אצולה, בהמשך התחום הגיע גם למנזרים הנוצריים, לארמונות בארצות האיסלם ולמזרח הרחוק, ואט אט הפך עיצוב הגינות להיות נגיש וזמין בכל פינה בעולם ולכל בני האדם.
מצרים – אנחנו מתחילים בתקופה קדומה מאוד בסביבות האלף השביעי לפנה"ס, ורואים כי כבר אז החלה ההתיישבות במסופוטמיה העתיקה. תכנון הבתים והגנים כלל כבר אז אלמנטים של אדריכלות נוף בתכנון האדם, והגנים העתיקים בבבל הם עדות לכך. אלמנט שחזר על עצמו בגנים, הן בבבל והן בערים נוספות במסופוטמיה, היה שתילת עצים והזרמת מים אליהם.
עדויות ראשונות בדבר קיומן של גינות קדומות במצרים, מלמדות כי כבר בתקופה קדומה זו תכננו בגינות בריכות נוי ובהן דגים או פרחים, ובאמצעותן גם הישקו את הצמחים בגינה. בשרידים ארכיאולוגיים נמצאו תעודות בנות יותר מ-5000 שנים, ובהן תכנונים של גנים שכללו בריכות, פינות צל ובהן ניטעו עצים וערוגות פרחים. עדות נוספת לכך נמצאת בציורים של הקברים המצריים, שם רואים בבירור רישומים של עצים המקיפים את פרחי הלוטוס השזורים בתרבות המצרית . אלמנט נוסף וחשוב בגינות היו מקדשים קטנים ששימשו הן כמוטיב עיצובי והן כמקום דתי. ארכאולוגים שחקרו את מצרים העתיקה מצאו בחפירות העיר את שרידי ארמון פרעה, שכלל גינה גדולה, אשר הוזרמו אליה מים מנהר הנילוס. בגינות הארמון גידלו עצים, גפנים, פרחים וצמחי תבלין.
פרס – עיצוב גינות קדום נוכל לראות בהמשך באזור ארם נהריים, שגולת הכותרת שלו הם הגנים התלויים בבבל. עבור הבבלים הגנים היו מקום קדוש, שכן הם האמינו שזהו משכן האלים. הם תכננו את הגנים כמקדש מוקף עצים, שכן באמונתם הייתה טבועה החשיבה כי האלים שוכנים בין העצים. בנוסף, הם ניסו ליצור את הגנים כגן עדן דמיוני, שיהווה חיקוי לעולם הבא אליו הם צפויים להגיע.
הגנים התלויים בבבל – למרות שעד היום לא הצליחו להוכיח את קיומם, הגנים התלויים בבבל נחשבים לאחד משבעת פלאי תבל. הם נודעים גם בשם "הגנים התלויים של סמירמיס", ועדויות לקיומם ניתן למצוא בשרידים ארכאולוגיים עתיקים. אומנם הם לא מוזכרים במורשת התרבות הבבלית, אך מתוארים בפרוטרוט כגנים יוצאי דופן ביופיים אצל ההיסטוריונים היוונים. לפי האגדה, המלך נבוכדנאצר השני (604 לפנה"ס-562 לפנה"ס) בנה את הגנים התלויים על גדת נחל הפרת עבור אשתו הנסיכה אמיטיס, שאהבה את נוף ההר. את עצי הגן שתלו על טרסות, כאשר המדרגה העליונה הייתה בגובה של כ-25 מטר מעל פני הקרקע, מה שיצר מראה כאילו הגנים תלויים באוויר. לגנים בנו מערכת השקייה שמקורה היה בנהר הפרת, ובימים קדומים נחשבה כמתוחכמת מאוד. במאה השנייה לספירה, לאחר מספר רעידות אדמה, הושמדו הגנים כליל. חוקרים ארכאולוגים העלו את הסברה כי הגנים התלויים נבנו בסמוך לארמון המלוכה בעיר העתיקה בבבל. לעומתם סוברים ארכיאולוגים אחרים כי הגנים נבנו בעיר העתיקה נימרוּד, ויש גם השערה כי מדובר בכלל בגני ארמון מלך אשור בסביבות 700 לפנה"ס על גדת החידקל.
יוון בתחילת הספירה – הגנים באתונה סובבים סביב גנים המיועדים לצרכי דת. הם תכננו גנים ובהם שדרות עצים שביניהם ניצבו פסלים. התכנון היה מוקפד יותר מתוך האמונה כי הם נועדו לאלים. המגמה התפשטה לארצות נוספות באירופה, וציורי הקיר בעיר פומפיי, עיר רומית עתיקה במחוז קמפניה שבאיטליה, מעידים על התפתחות מהותית בתכנון הגינות. מהציורים ניתן ללמוד על בניית גנים רחבי ידיים שהיו שייכים לעשירי העיר, ובהם היו מזרקות, מסלעות וצמחיה רבה. עיצוב הגינות ביוון התפתח לקראת תחילת הספירה, כאשר התכנון עבר תהפוכות מגינון לטובת מקדשים, ליצירת מרחבים מעוצבים לאירוח ובילוי. גנים מפוארים שימשו את עשירי המדינה כמקום מפגש ומתחם נאה למסיבות. במאה השישית לפנה"ס היוונים שינו את תפיסתם בכל הנוגע לתכנון הגנים, ושם ניתן לראות את תכנון אזור האגורה בצורה שונה מהרגיל. עד אותה עת נהגו לבנות בתי מגורים בלבד, ובתקופה זו נוספו להם גם מערכות ביוב ומי שתיה, נבנו מקדשים ונשתלו במתחם עצי נוי רבים.
אירופה עד ימי הביניים – תכנון גינות באירופה עלה מדרגה, וכבר בשנת 300 לספירה הגינון הפך להיות חלק בלתי נפרד מתחום עיסוקיהם של הנזירים ברחבי אירופה, ובמיוחד בצרפת ואנגליה. במרחבי הגנים שהקיפו את המנזרים נטעו עצי פרי, שתלו ירקות, צמחי תבלין, עשבי טיפול ומרפא וכמובן שתילי פרחים שונים. לאחר כארבע מאות שנים, לקראת 700 לספירה, השטחים המיועדים לגנים כבר נכללו מראש בתכנון המנזרים, והיוו סמל לסטטוס וכבוד.
מקדשי האיסלם – דפוס זה של יצירת גנים שמוקדשים לאלים ומסמלים את גן עדן, עבר גם לתקופת האיסלם. במקדשים איסלמיים עתיקים רואים בבירור כי המקדש נמצא במרכז הגן וקיימים בו ארבעה כיוונים, סמל לארבעת הנהרות שיוצאים מגן עדן. מקור המים נמצא בליבו של המקדש, וממנו משקים את הצמחיה. סימוכין לכך מוצאים בקוראן אשר מציג את התפיסה האיסלמית כי גן העדן סובב סביב ציר מרכזי של מקורות מים או תעלות ארוכות בהן זורמים מים, והוא מוקף עצי פרי רבים.
המזרח הרחוק – אומנות עיצוב הגנים הקדומה לא פסחה גם על סין, ואפשר בהחלט לומר שהסגנון הקדום נשמר שם ברובו עד היום. אומנות הגינון במזרח התבססה על תפיסה ייחודית, בה הגן הוא מקום להתבודדות והתבוננות פנימית, כאשר העיצוב התבסס על אלמנטים טבעיים של אדמה ומים. במקביל ביפן התפתחה מסורת ייחודית של גן זן (הגן היפני), עיצוב ששילב את האומנות היפנית הידועה בתפיסה האסתטית שלה עם תכנון שהתבסס על אורח החיים הייחודי ליפן. הם יצרו גינות בסגנון מינימליסטי וצנוע אך מעוצב בקפידה, ושילבו אלמנטים שנמצאו בגנים הסיניים.
ימי הביניים – תקופת הרנסנס – תקופת הפריחה התרבותית, לא פסחה על אף תחום, ובכלל זה על עיצוב הגנים. תקופה זו, שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים (מהמאה ה-14 עד למאה ה-17) הצעידה את עיצוב הגינות למימד אחר. בתקופה זו תכננו גנים גדולים ורחבי ידיים ולמעשה שילבו את עיצוב הגינה עם הטבע, אם בצורה טבעית למול תנאי השטח הקיימים, ואם ביצירת אגמים מלאכותיים בהם נוצרה השתקפות מרהיבה של הארמונות והבתים.
כבר בתחילת המאה ה-14 נהנו עשירי המדינה מגינות מפוארות, מדשאות רחבות ידיים ושיחים מפוסלים, שהם למעשה סימן ההיכר הבולט ביותר של הגן הצרפתי כפי שאנו מכירים עד היום. במאה ה-16 ניתן לראות בספרד ניצני גינון ציבורי, כאשר הוקמו פארקים ירוקים וגינות גדולות בהן הוצבו מזרקות ופסלים גדולים. אחד העתיקים ביותר שהשתמרו עד היום היא כיכר אלמדה הרקולס בסביליה שהוקמה בשנת 1574. בתחילת המאה ב-17, עיצוב הגינות עבר מהפך מעיצוב טבעי לסגנון מדוייק וגיאומטרי. גני ורסאי שבצרפת מהווים דוגמא לגינון מתוכנן ומוקפד, בקווים סימטריים וישרים. בשלהי המאה ה-17 בצרפת החלו לטפח גינות בצמוד לבתים פרטיים. באותה תקופה באיטליה החלו לעצב מתחמים פתוחים לצד חללים אינטימיים של חצרות פנימיות ומגודרות, ובהם ערוגות פרחים מסוגננות עם אלמנט של צורות גיאומטריות.
אירופה במאה ה-18 – ניתן לומר כי במאה ה-18 גינות גדולות ומטופחות היה ניתן לראות בעיקר בארמונות, אחוזות ובבתי האצולה האירופאית הכפרית, ומעט גינות פרטיות קטנות שהיו בכפרים. את המאה ה-18 מתארים היטב גני ארמון ורסאי המפוארים שבצרפת. הגנים משתרעים בשטח של יותר מ-8 קמ"ר וממוקמים ממערב לארמון. במאה ה-17, לואי ה-13 רכש את שטחי הגנים ובצידה המערבי של הטירה נשתלו הגנים הראשונים, והם נשארו כך 30 שנים, עד להרחבתם במאה ה-18,על ידי לואי ה-14. שטחי הגן מעוצבים בסגנון של גן צרפתי קלאסי, ומעוטרים במבנים, מזרקות ופסלים רבים, כאשר חורשות עצים עצומות מפרידות בין הגנים הפורמליים ממזרח לצפון מזרח. בין האלמנטים המרשימים והמפוארים בגנים ניתן למצוא מזרקות (לדוגמא: מזרקת אפולו), קבוצות מרשימות של פסלים, תעלות מים ארוכות (לדוגמא: התעלה הגדולה שאורכה 1,500 מטרים ורוחבה 62 מטרים), טרסות (לדוגמא: טרסת מרפסת המים שהיא הכניסה הרשמית מהארמון לגנים), חורשות ובהן מקבצי עצים (בוסקטים) ועוד. גני ורסאי העצומים בגודלם עברו חמש נטיעות מחודשות לאורך מאות השנים, הן מסיבות שונות, וביניהן: מחלות שפגעו בעצים, מלכים שמסיבות אסתטיות דרשו ליטוע עצים אחרים, סופות קשות שגרמו לנפילתם ועוד. הגנים שהקמתם החלה בתקופת לואי ה-13 הושקו בתחילה באמצעות מי מעיינות מקומיים, ולאחר הרחבתם נאלצו לבנות מערכת השקיה חדשה שתוכל לספק את צריכת המים המוגברת. מערכת המים הורחבה וכללה בניית מאגר שהזרים מים ישירות למזרקות הגנים, ומגדל מים שקיבל מים ישירות מאגם קלאני באמצעות טחנת רוח ומשאבות שהופעלו על ידי סוסים. רק לאחר הקמת התעלה הגדולה ב-1671 התחילו בתהליך מחזור מי הגנים. המחסור במים להפעלת המזרקות ממשיך עד היום. כיום מתבצעת שאיבה מהירה יותר של מים מהתעלה הגדולה למזרקות, באמצעות משאבות מודרניות, ובנוסף מפעילים מערכת לאיסוף מי גשמים. עד היום מיושמת התוכנית לשיקום הגנים, במסגרתה משוחזרים ונשמרים הגנים. אם ברצונכם לקרוא מידע נוסף על עיצוב גן צרפתי מודרני, לחצו כאן.
סגנון נוסף שהתפתח במאה ה-18 הוא הגן האנגלי, שהפך להיות סגנון ייחודי באדריכלות הנוף, ונפוץ עד היום. עיצוב הגן האנגלי מתבסס על תכנון מראה גן רומנטי, שלמרות התכנון המוקפד עליו להיראות טבעי ולא מתוכנן. הגנים מתאפיינים במדשאות רחבות ידיים, שילוב בריכות נוי עם דגים ופרחים, נטיעת עצים בצורה חופשית ולא מסודרת, ויצירת נופים מלאכותיים בעלי מראה טבעי, כל זאת להדגשת עוצמתו ויופיו של הטבע.
אירופה במאה ה-19 – מאה סוערת זו הביאה עימה שפע של התחדשות ומודרניזם. תכנון הגינות התבסס על פרספקטיבה חדשה שהושפעה מהתנועה הרומנטית, ובה עיצוב גינה רומנטית בסגנון כפרי. הסגנון שב להיות טבעי עם גוון כפרי, ונוף הגינות היה רומנטי ורך יותר. בגינון באה לידי ביטוי יצירת תמונת נוף עם עיצובים שונים של פרחים וצמחים, משחקים של אור וצל, שילוב של פרחים רבים, יצירת טרסות ומדרגות ועוד.
לאחר המהפיכה התעשייתית שהחלה באנגליה והתפשטה לכל אירופה, לקראת סוף המאה ה-19, חלה האצה בהתפתחות הערים הגדולות, ואז החל תהליך שכלל תכנון ערים מודרני יותר. המהפיכה הביאה לינויים כלכליים וחברתיים שכללו גם תמורות רבות בחקלאות ובעבודת הגינון כפי שהייתה נהוגה עד אותה העת. המרחבים העירוניים הפכו להיות שטחים ציבוריים ירוקים, הוקמו פארקים וגינות ציבוריות, ואז התחיל לצמוח הבסיס לתכנון ואדריכלות הנוף העירונית כפי שאנו מודעים לה כיום. במקביל, התפתחה מודעות רבה יותר להקמה של גינות פרטיות הן בצמוד לבתים פרטיים, והן כמרחב ציבורי בבניינים רב קומות.
המאה ה-20 – גינון ביתי – עיצוב גינות הוא למעשה שילוב של גוונים שונים בתחום האומנות. לאחר שקראתם את הסקירה, בוודאי הבנתם כי מה שהחל כתחום שהיה שייך למלכים, בני אצולה ולמעמד הגבוה בלבד, החל להיות נפוץ בכל השכבות באוכלוסייה. כיום ניתן לומר שבית פרטי ובו גינה מטופחת הוא סמל לסטטוס ולאיכות חיים, וזה בהחלט בהישג יד של כל בעל בית פרטי. ההשקעה הראשונית והתחזוקה השוטפת הם בהחלט אינדיבידואלים לכל אחד ובהתאם לתקציב הקיים, אך אין ספק כי זה אפשרי יותר מתמיד.
עיצוב הגן המודרני החל מהמאה העשרים מתבסס על אדריכלות נוף במגוון סגנונות עיצוביים. המכנה המשותף ביניהם הוא עיצוב שטחים פרטיים וציבוריים, הן מסביב למבנים והן בשטחים פתוחים, תוך התייחסות לתנאי השטח ויצירת הרמוניה בין הטבע או המבנה, לעיצוב הגן. כיום, תכנון של כל מתחם, החל משטחים ציבוריים שונים בערים ועד לתכנון בתים פרטיים, כולל תכנון נוף. עיצוב וטיפוח גינות פרטיות הוא כיום מקצוע בפני עצמו, אך בהחלט גם תחביב מהנה מאוד לחלק רחב מבעלי הבתים הפרטיים. ניתן גם לראות התרחבות בתועלת שמפיקים מגינות הנוי, ומעבר להקמת גינות בהן מגדלים גם ירקות ופירות, עצי פרי שונים, צמחי תבלין ועוד.